קנווס(בד ציור)

קנווס הוא בד הארוג בצורה גסה ומשמש ליצירת מפרשים, אוהלים, לציפוי סירות קאנו וכדומה. הבד גם פופולארי כמשטח לציור. את מקור המילה "קנווס" ניתן לאתר במאה ה-13 במילה "canevaz" שבאנגלית עתיקה או במילה "canevas" שצרפתית עתיקה. שתיהן נובעות, כנראה, מן המילה "cannapaceus" שפרושה בלטינית גסה (sermo vulgaris) הוא "עשוי מקנבוס". בד הקנווס המודרני עשוי מכותנה ושונה מבדים כגון ג'ינס באופן האריגה הפשוט שלו (plain weave). בארצות הברית מקובל לדרג בדי קנווס על פי משקלם. ככל שהבד כבד יותר כך מספר הדירוג שלו הוא קטן יותר. קנווס כבד ציור החל מן המאה ה-14 הפך הקנווס למשטח ציור נפוץ לציור בצבע שמן. עד השימוש בקנווס היה נהוג להשתמש בלוחות עץ, עליהם היה נהוג לצייר בעיקר בצבעי טמפרה. עד המאה ה-16 וה17 קיבל הקנווס מעמד בכורה באיטליה ובצפון אירופה. בין האמנים המובילים בשימוש בקנווס היו הציירים הונציאנים כגון אנדרה מנטנייה (Andrea Mantegna), שהבד היה זמין עבורם בשל עובדת היותה של העיר מעצמה ימית. לפני הציור נהוג למתוח את בד הקנווס על גבי מסגרת עץ ולמרוח אותץ בשכבה של ג'סו . תפקידו של הג'סו הוא למנוע מן הצבע לחלחל אל תוך סיבי הבד, דבר שעלול לגרום לריקבון שלהם.

מקור המילה "קנווס" ניתן לאתר במאה ה-13 במילה "canevaz" שבאנגלית עתיקה או במילה "canevas" שצרפתית עתיקה. שתיהן נובעות, כנראה, מן המילה "cannapaceus" שפרושה בלטינית גסה (sermo vulgaris) הוא "עשוי מקנבוס". בד הקנווס המודרני עשוי מכותנה ושונה מבדים כגון ג'ינס באופן האריגה הפשוט שלו (plain weave). בארצות הברית מקובל לדרג בדי קנווס על פי משקלם. ככל שהבד כבד יותר כך מספר הדירוג שלו הוא קטן יותר. [עריכה] קנווס כבד ציור החל מן המאה ה-14 הפך הקנווס למשטח ציור נפוץ לציור בצבע שמן. עד השימוש בקנווס היה נהוג להשתמש בלוחות עץ, עליהם היה נהוג לצייר בעיקר בצבעי טמפרה. עד המאה ה-16 וה17 קיבל הקנווס מעמד בכורה באיטליה ובצפון אירופה. בין האמנים המובילים בשימוש בקנווס היו הציירים הונציאנים כגון אנדרה מנטנייה (Andrea Mantegna), שהבד היה זמין עבורם בשל עובדת היותה של העיר מעצמה ימית. לפני הציור נהוג למתוח את בד הקנווס על גבי מסגרת עץ ולמרוח אותץ בשכבה של ג'סו . תפקידו של הג'סו הוא למנוע מן הצבע לחלחל אל תוך סיבי הבד, דבר שעלול לגרום לריקבון שלהם.

פיגמנט

בביולוגיה, פיגמנט (בעברית: צִבְעָן) הוא כל תרכובת צבעונית המצויה בתאיהם של יצורים חיים.
כמעט כל סוגי התאים בבעלי חיים, כמו תאי עור, עין, פרווה ושיער מכילים פיגמנטים. יצורים שיש להם חסר חמור בפיגמנטציה מכונים לבקנים.
בצביעת צבע, דיו, פלסטיק, בד וחומרים אחרים, פיגמנט הוא צבען יבש, בדרך כלל אבקה לא-מסיסה. ישנם פיגמנטים טבעיים ומלאכותיים, אורגניים ואי-אורגניים.
פיגמנטים פועלים על ידי ספיגה בררנית של חלקים מהספקטרום הנראה (ראו: אור) והחזרת חלקים אחרים. ברוב הפיגמנטים האורגניים יש שרשראות פחמימניות ארוכות, בהן אטומי הפחמן קשורים זה לזה בקשרים קוולנטיים כפולים ויחידים לסירוגין. סידור זה גורם לאלקטרונים לרחף סביב כל המולקולה (ולא רק סביב שני אטומי הקשר), דבר המביא לספיגת האור הבררנית.
בדרך כלל מבדילים בין פיגמנט, שהוא לא-מסיס, לבין צבע, שהוא אבקה מסיסה או נוזל. אין חלוקה מוגדרת היטב בין פיגמנטים לצבעים, ויש גורמי צביעה שמשתמשים גם בפיגמנטים וגם בצבע. במקרים מסוימים, פיגמנט ייוצר על ידי עיבוי צבע מסיס עם מלח מתכתי. הפיגמנט שיווצר נקרא "lake".

אקוורל

צבע מים הוא צבע לציור המורכב מפיגמנט, מים וגומי ערבי לעיבוי וייבוש.
צבעי מים ניתנים לשימוש על מצעי ציור רבים, ביניהם קרטון, בד, קיר ועוד, אך לרוב מצוירים על גבי נייר עבה ומותאם במיוחד לספיגה, הקרוי נייר אקוורל. צבעי מים מגיעים לצרכן בשני אופנים: צלוחיות ושפופרות. הצלוחיות מכילות תיבה קטנה של צבע מים מיובש, שניתן להמיסו במגע עם מים, והשפופרות מכילות צבע מים לח, שניתן לדללו במים או למרחו ישירות.
צבעי מים מתייבשים במהירות על הדף לשכבה שקופה למחצה (בהתאם למידת הדילול של הצבע בעת המריחה) וניתן לעבוד עליהם בשכבות, כמו גם להרטיב את הדף על מנת ליצור מחיקה של שכבה או פיזור שונה לשכבת צבע. טכניקה של הרטבת הדף לפני המריחה קרויה לעתים "רטוב על רטוב".
שימוש בצבעי מים מאפשר רמות שקיפות שונות, החל מצבעים כמעט שקופים ועד אטימות מוחלטת. פעמים רבות נדרשת עבודה במספר שכבות על מנת להגיע למורכבות של צבע וטקסטורה. לפיכך, נדרשת מיומנות בעבודה עמם. הצבעים מתאימים לעבודות אמנות מופשטת באותה מידה שהם יכולים לשמש לעבודות היפר ריאליסטיות ומדויקות
בטכניקת הציור בצבעי מים, מתחיל הצייר לרשום בעזרת צבע בהיר ומדולל במים ובהדרגה הוא מוסיף שכבות כהות ומדוללות פחות. זאת מכיוון שטיבם החצי-שקוף של צבעי המים אינו מאפשר בנוחות להבהיר את הגוון, ושכבה נוספת תכהה תמיד את זו שמתחתיה. בנוסף, הנייר וצבעו מהווים אלמנט מכריע בציור, כיוון והוא משתקף דרך שכבות הצבע. בציורים רבים מהווה הנייר הבהיר תחליף לפיגמנט הלבן שאינו נמצא בדרך כלל בשימוש בעת ציור בצבעי מים. הציור נעשה בעזרת מכחולים בעלי סיבים רכים מאוד הקרויים מכחולי צובל, או מכחולים מסיבים סינתטים אחרים. יש לציין כי קיימים צבעי מים אטומים, הקרויים גואש, שטכניקת השימוש בהם דומה לציור בצבעי שמן או אקריליק.
צבעי מים נחשבים למדיום פופולרי לציור בחיק הטבע, היות שהם דורשים מעט הכנות מוקדמות, יחסית לשיטות ציור כגון צבעי שמן. בהתאם, כמעט לכל מותג של צבעי מים יש גרסה ניידת, שהיא קופסה ובה סדרת צלוחיות ומגש ערבוב, או סדרת שפופרות קטנות. ניתן לפיכך לצייר בנוחות בצבעי מים בנסיעות ארוכות, כמו גם בחנייה ארעית בחיק הטבע. כצבעים מהירי ייבוש, קל לעבוד בשכבות מהירות ואקספרסיביות וללכוד על הדף מצבים משתנים כגון חיות בר ומזג אויר. רבים מבני האצולה האנגלים ציירו בצבעים אלה באופן זה.
אחת הבעיות העיקריות עם צבעי מים היא המסיסות במים. גם שהצבע יבש, מגע עם מים ימוסס אותו מחדש, וכך רסס אקראי עלול להרוס לחלוטין ציור בצבעי מים. מגע עם אוויר לח יכול אף הוא לשנות את הגוונים על הדף. על מנת לשמור על ציור בצבעי מים לאורך זמן, יש להשתמש בנייר בעל יכולת שימור, ולמסגר את הציור הגמור תחת זכוכית אטומה.

אקריליק

צבע אקריליק הוא צבע מהיר-התייבשות הכולל פיגמנטים שעורבבו בתחליב רזין אקרילי. צבעי אקריליק ניתן לדלל במים, אך כאשר הצבע מתייבש הוא הופך עמיד למים, ולא ניתן להרטיבו מחדש כמו בצבעי מים.
הצבעים האקריליים פותחו בשנות העשרים של המאה העשרים בגרמניה ונכנסו לשימוש מסחרי בשנות החמישים של אותה מאה. השימוש בצבעים אלו נפוץ כחלופה נוחה לעבודה בצבעי מים וצבע שמן.
צבע אקריליק מורכב לרוב משני חלקים, ביחס משתנה: פיגמנט וחומר מילוי, לרוב תחליב של רזין אקרילי. רזין (שם נרדף לשרף) זה הוא חומר פלסטי המיוצר מחומצה אקרילית. מייצרים ממנו בין השאר פרספקס ומוצרי פלסטיק נוספים. חלק מתכונותיו הן שקיפות גבוהה ודחיית מים; בערבוב עם מים ליצירת חומר המילוי השקוף לצבע, יש צורך בחומר מתחלב. כאשר המים מתאדים, הרזין מתקשה ואינו ניתן למיסוס מחדש, בזכות היותו הידרופובי. כל עוד הוא אינו יבש לחלוטין צבעו חלבי מעט, והשקיפות הגבוהה מושגת עם אידוי הנוזלים. כתוצאה מכך, אחת מתופעות הצבע האקרילי היא סטיית בהירות עם ייבוש הצבע - הגוון נוטה להתכהות.
לא כל פיגמנט ניתן לערבוב עם רזין אקרילי, היות שהוא חומצי בטבעו. כך למשל פיגמנטים אלקליים אינם בשימוש בצבע אקריליק, היות שהם יוצרים תגובה כימית לא רצויה בצבע - למשל כחול פרוסי (פיגמנט P27). פיגמנטים חומציים או נייטרליים משתלבים היטב, ויוצרים צבע עמיד לדהייה.
צבעי אקריליק היו תוצר-לוואי לזיקוק נפט, ולראשונה פותחו מסחרית בשנות ה-20 של המאה ה-20. הם שווקו לקהל האמנים רק כשלושים שנה מאוחר יותר, לאחר שהנוסחה שפותחה נמצאה עמידה באור, לא רעילה ונוחה לשימוש. החברה הראשונה ששיווקה צבעי אקריליק לאמנים, תחת השם "צבעי לטקס", הייתה Bocour Artist Colors. מעט אחריה הצטרפו חברות נוספות (כגון Liquitex), לאור ההצלחה של הצבע האקרילי ומחיר ייצורו הנמוך. ההרכב הראשוני של הצבעים היה עם חומר מילוי מסוג ויניל ו/או PVA, כאשר התרכובות השתנו במהלך השנים על מנת לתת לצבע גוון טוב יותר.
צבעי אקריליק קלים ביותר לשימוש - ניתן להוציא צבע משפופרת או צנצנת סגורה ואטומה על גבי משטח כלשהו, לערבבם זה בזה במכחול לח, ולמרחם בקלות על כל משטח כמעט. זמן הייבוש של שכבה שנמרחה תלוי בעובייה, אך לרוב מדובר בדקות ספורות עד חצי שעה. ניתן להוסיף חומר מעכב-התייבשות לתערובת הצבע, על מנת להאריך את זמן ההתייבשות למשך ימים ספורים. את המכחולים מנקים במים וסבון, כמו גם את הידיים. כתמי אקריליק יבשים על בגדים, כמו גם על משטחים שונים בבית, ניתן לעתים לקלף (ממש כמו דבק פלסטי שיבש) אך משטחים סופגים יוכתמו לעד.
צבעי אקריליק אינם רעילים בהכרח, אך לעתים הם מכילים פיגמנטים רעילים כגון אדום קדמיום. בכל מקרה, השימוש בהם מומלץ כחיצוני בלבד, ואינו מומלץ לילדים (בניגוד לצבעי גואש).
ציורים בצבעי אקריליק עשויים להיראות כציורים בצבעי שמן, אך עם צבעים נוזליים יותר, או מדוללים, ניתן להשיג מראה הדומה מאוד לצבעי מים. כיום ציורים בצבעי אקריליק אינם מראה נדיר בתערוכות אמנות מקצועיות, לרוב לצד צבעי שמן, גואש או מים.

צבע שמן

צבעי שמן שימשו ציירים לאורך מאות שנים, ועד היום הם בשימוש נרחב בזכות חיותם המיוחדת, גמישותם והאפקטים הרבים האפשריים בעת עבודה בהם, בזכות העובדה שצבעים אלה לא מתייבשים מיד (כמו צבעי אקריליק, לדוגמה).
צבעי השמן האיכותיים עשויים מפיגמנטים טהורים המעורבבים עם שמן (פשתן בדרך כלל). הצבעים מכילים פעמים רבות מתכות כבדות כמו קדמיום, עופרת ועוד מתכות שונות בכמויות קטנות. עם זאת, מתכות אלה עשויות להיות מסוכנות בעת עבודה אינטנסיבית (לאורך שעות רבות) וחלקן עשויות להשתחרר בעת שריפה כאדים רעילים. לפיכך לאנשים העובדים לאורך זמן עם צבעי שמן מומלץ להוועץ עם בעלי מקצוע.
דרגות הטוהר של הפיגמנטים בצבעים באיכות סבירה ומעלה מאפשרות ביצועים מרהיבים וקשת גוונים עצומה באמצעות ערבוב. בשוק ישנם צבעים באיכויות שונות, וחברות רבות מציעות צבעים בשתי רמות: Artists (אמנים) ו- Students (סטודנטים, או חובבים), הזולים משמעותית. ההבדל בין האיכויות נובע מכך שצבעי חובבים עשויים חיקויים סינתטיים של אותם צבעים. עם זאת, הגוונים זהים לגוונים הטבעיים המקבילים, וכן הטקסטורה וצורת העבודה אינן שונות. ההבדל המשמעותי הוא שצבעים טבעיים ממשיכים לשנות מעט את גווניהם גם עשרות שנים לאחר מכן, וכך ממשיכים "להחיות" את הציור. שני סוגי האיכויות מאפשרים עמידות של עשרות ומאות שנים.
לצבעי השמן, כאמור, זמן יבוש ארוך יחסית. זמן הייבוש משתנה באופן משמעותי בהתאם לתנאי מזג האוויר ויכול לנוע בין מספר ימים למספר שבועות. צבעי השמן נחשבים עמידים לאורך השנים, ובמידה והשימוש היה כראוי (ללא ערבוב עם חומרים לא מתאימים או עבודה לא נכונה בשכבות) ציורי שמן יכולים להחזיק מעמד מאות שנים.
מומלץ לעבוד על גבי בד פשתן מתוח על מסגרת עץ, או על משטח קנבס. על הבד להיות מכוסה בלפחות שלוש שכבות של חומר יסוד לבן, הנקרא "ג'סו", ודומה לצבע אקריליק לבן (לעתים משתמשים באקריליק לבן כתחליף). זאת מכיוון שבעבודה ישירות על בד, השמן שבצבע נספג אל הבד, והגוונים נראים פחות חיים ובוהקים. ישנם קנבסים מוכנים לעבודה בכל חנויות האמנות והתחביב, אולם ישנם ציירים המעדיפים לבנות את המסגרת בעצמם, למתוח על גביה את הבד ולצבוע בג'סו. זאת משיקולים של עלויות והעדפות מסוימות לגבי מידת המתיחות או סוג הבד.
צבעי השמן מאוד מרוכזים ולשם דילולם ונוחות השימוש ניתן להשתמש במדיום מיוחד לצבעי שמן. קיימות נוסחאות למדיה שאפשר להכין בבית משילובים של חומרים, אולם בכל מקרה לא רצוי להשתמש בטרפנטין מינרלי כמדיום או כחלק ממנו. לניקוי המכחולים, משטח הערבוב וכתמים יש להשתמש בטרפנטין מינרלי. חומר זה עלול להיות מזיק בשאיפה, לכן יש לעבוד במקום מאוורר. אנשים אשר באים במגע רב עם צבעי שמן, או שמתלכלכים הרבה במהלך העבודה, יכולים להגן על העור מפני המתכות שבצבעים בעזרת כפפות, או "קרם כפפה" שהוא חומר על בסיס סיליקון למריחה על הידיים שמגן עליהן. צבע שמן על קנבס הוא אופן הציור הנפוץ ביותר בקרב ציירים, ובייחוד ציירים ממוצא אירופי.

חימר פולימרי

חומר פולימרי (או חימר פולימרי) הוא חומר גלם לפיסול המבוסס על הפולימר פוליוויניל כלוריד (PVC). הוא רך ומאפשר שימוש נוח לצורך יצירת פריטים עדינים וזעירים. העיצוב הסופי מתקבל לאחר חימום בתנור ייחודי או אף בתנור אפייה ביתי רגיל.
בתחילת דרכו נעשו בו שימושים תעשייתים כגון יצור חלקי בובות וכפתורים באירופה. אמנים אמריקאים החלו לעשות בו שימוש יצירתי יותר כשהחלו ליצור חרוזים ותכשיטים וכן לשלבו ביצירה מזכוכית ובקרמיקה.
לחימר הפולימרי ניתן להוסיף פיגמנטים והוא משווק במגוון צבעים וגימורים. ניתן לערבב חומר בצבעים שונים על מנת לקבל מרקמים שונים וצבעוניים, וישנו מגוון רחב של שיטות עיבוד ושימוש.
אומנים שונים ברחבי העולם יוצרים מהחומר הפולימרי מגוון עשיר של יצירות אומנות, בין היתר פסלונים ומיניאטורות, ציור בחומר, פיסול וציפוי, יצירת תכשיטים, פסיפס וציפוי ריהוט ביתי בצורה אומנותית.
בין החברות השונות המוכרות את החומר הפולימרי יש הבדלים בקשיות החומר, ביכולות שלו להשתלב עם חומרים אחרים כגון חומרים מצפים, ובזמני חימום ואפיה שונים. בין החומרים הנפוצים בישראל: "פימו", "פרמו", "המועדון הלבן - white club", מוצרים על שם "דונה קאטו" ועוד.
קיימות קהילות אינטרנט העוסקות ביצירה בחומר פולימרי ומספקות הדרכה למתחילים ולמתקדמים.

גומי ערבי gum arabic

גומי ערבי או "גאם ערביק" כפי שהוא לעתים מכונה בישראל, הוא שרף המופרש מקליפת עץ שיטה הצומח באפריקה - Acacia Senegal (שיטת סנגל). זהו עץ שיטה נשיר קטן שמוצאו באזורים מדבריים למחצה מדרום למדבר סהרה. מכל עץ מופקים 200-300 גר' שרף על ידי חיתוך בקליפה. השרף הוא תערובת של רב-סוכרים וגליקופרוטאינים. גומי ערבי מסיס מאוד במים וניתן להגיע לתמיסה בריכוז משקלי של 55%, בניגוד לשרפים אחרים החומר מסיס גם במים קרים. החומר הגולמי שקוף או צהוב בהיר. איכות החומר משתנה בין זנים שונים של עצי השיטה ואפילו בין עצים שונים מאותו זן. האיכות תלויה גם בתנאי מזג האויר, הקרקע ואופן ההפקה.
בנוסף, משמש השרף כדבק להצמדת פיגמנטים (בצבעים, משחות נעלים ותכשירים קוסמטיים). בשל מסיסותו במים הוא החומר המקשה בצבעי מים, הפיגמנט מעורב ומפוזר בשרף, המים משמשים לדילול ואחרי הצביעה והתנדפות המים הגומי הערבי הוא שמדביק את הפיגמנטים לנייר. שימוש נוסף בגומי ערבי הוא כדבק להדבקה של בול למעטפה. גומי ערבי נמרח על צידו האחורי של גיליון הבולים לאחר שלב ההדפסה באמצעות מכבש דפוס. בעיה בבולים שנמרחו בגומי ערבי היא נטייה להתעוות או להתגלגל בשל שוני בספיחת לחות מהאוויר בגומי לעומת הנייר. בעיה זו נפתרה על ידי "הדפסת" השרף על הבול בצורה לא רציפה כך שהתנפחות או התכווצות של הדבק לא יעוותו את הבול.
גומי ערבי מהווה אחד מענפי הייצוא החשובים של מדינות כסודאן (המספקת כ-70% מהתצרוכת העולמית) וצ'אד. הצריכה העולמית בשנת 2000 הייתה מעל 100,000 טונות. הקטנה משמעותית בייצור עקב בצורת ב-1970 ו1985 הביאה לנסיונות לפתח את השרף בשיטות הנדסה גנטית 

טמפרה

טמפרה היא סוג של צבע המורכב מתערובת של פיגמנט עם חלמון ביצה מהול במים. קרויה לעתים טמפרת ביצים או טמפרה ביצים, על שום מרכיביה ועל מנת להבדילה מהמילה האיטלקית "טמפרה", שמשמעותה בפשטות צבע.
טמפרה הייתה הצבע הפופולרי ביותר באמנות גבוהה עד המאה ה-16, והייתה בשימוש נפוץ באירופה בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס. כך למשל כל ציור על לוח (ששרד) של מיכלאנג'לו הוא עשוי טמפרה.
החל מהמאה ה-16 ואילך הוחלפה הטמפרה הדרגתית בצבעי השמן במרבית מדינות אירופה; ביוון וברוסיה, מסיבות שונות, טמפרה נותרה מדיום בולט עד המאה ה-20.
בתקופת ימי הביניים נהגו לעטר את ציורי הטמפרה בעיטורי זהב וכסף ולעתים היו מושחים שמן כתחליף לורנית.
יש לשלב כמות נתונה של פיגמנט בכמות דומה של חלמון ביצה בקערה עגולה, ולערבב היטב. כאשר התערובת תהיה נטולת גושים, להוסיף לה מים מזוקקים. המינון הוא לרוב ככפית מים על כל חלמון.
יש מספר רב של מתכונים לטמפרה, שהיו בשימוש בתקופה זו או אחרת. חלקם כללו תוספים כגון קזאין (תוצר לוואי של חלב מוחמץ) ודבש, לרוב על מנת ליצור גוון שיתייבש בקצב איטי יותר ויהיה עמיד יותר למזג אוויר.
צבע הטמפרה מתייבש תוך דקות מרגע הכנתו, ואין אפשרות לשמור על הצבע לאחר הכנתו. לכן נהוג לצייר בטמפרה תוך הכנת הצבעים בכמות קטנה, המספיקה רק לאותו יום. הדבר מכתיב סגנון ציור שונה מזה של צבעי שמן, שדורשים זמן רב עד אשר הם מתייבשים ומאפשרים ערבוב ועבודת שכבות עדינה.
הצייר (או עוזרו) חייב לייצר את הצבעים לפני שהוא מתחיל לצייר. הצייר מערבב את אבקת הצבעים הטחונים דק עם חלמון ביצה ומעט מים עד לקבלת עיסה חלקה. משתמשים בצבעי הטמפרה, על לוח עץ - בציור איקונות למשל - או על בד קנבס או על תשתית אחרת מרוחה ג'סו - משחה שהיא למעשה צבע הבסיס אשר עשויה מגבס או מאבקת גיר ודבק.
כאשר צבעי הטמפרה מתייבשים הם מאבדים מברקם ועשויים לקבל גוון צהבהב. בימינו נהוג למרוח על הציור לכה שקופה או עם גוון בהיר, על בסיס שמן, כדי להחיות את הצבעים או להוסיף להם ברק.
צבע הטמפרה הוא מאוד עמיד והגוון שלו אינו משתנה במרוצת הזמן. זאת לעומת צבעי שמן שהופכים לכהים יותר עם השנים, כשהשמן מתייבש חלקית.
צבעי השמן אוזכרו לראשונה היסטורית במאה ה-11, אך רק בתקופת הרנסאנס ואחריו, במאה ה-16, הם החלו לצבור פופולריות. צבעים אלו היו יותר נוחים לשימוש, היות שלא נדרש להכינם מיד לפני העבודה, והם אפשרו עבודה ריאליסטית יותר עם תיקונים רבים. הודות לנוחות זו, זנחו מרבית האמנים שציירו בעבר בטמפרה על בד את צבעי הטמפרה לטובת צבעי שמן. עד היום מקובל לשלב צבעי טמפרה בציורי צבע שמן מאחר שאפשר להגיע לדיוק רב בפרטים קטנים והצבע מתיבש מהר.

ג'סו
ג'סו הוא צבע בסיס המשמש לאמנות, המבוסס על סידן פחמתי. קיימות מספר נוסחאות לייצור ג'סו: הוותיקה יותר נמצאת בשימוש מספר מאות שנים ומורכבת מסידן פחמתי ודבק חיות, העשוי מעורות ארנבות; הנפוצה ביותר החל מהמאה ה-20 היא ג'סו אקרילי, בו הוחלף דבק הארנבות ברזין אקרילי כלשהו (על פי רוב לטקס) עם תוספת צבען (לרוב לבן טיטניום). שתי הנוסחאות יוצרות צבע, שבמשיחה על משטח מתייבש במהירות לגוון לבן חזק. עם זאת, קיימות גרסאות של ג'סו בכל גוון נדרש, על ידי החלפת הצבען המוסף.
ג'סו הוא תעתיק מהמילה האנגלית Gesso, שהושאלה מאיטלקית, בה משמעותה "גיר לוח". משמעות זו דומה למילה היוונית Gypsum, שבאה לתאר חומר דומה מאוד, המורכב מדבק חיות וגבס במקום סידן פחמתי. כיום באיטלקית המונח משמש גם לתיאור המחצב גבס.
האקדמיה ללשון העברית טרם העניקה שם עברי לג'סו, ולפיכך משתמשים בתעתיק המילולי בעברית.
ג'סו משמש על מנת להכין משטחי ציור לצביעה. מרקמו גרעיני מספיק על מנת לתפוס את הצבע מהמברשת, אך חלק דיו על מנת שמרקם הציור לא ייפגם. הגמישות של הג'סו מסייעת לציור שעליו להתמודד עם שינויי לחות וטמפרטורה. על פי רוב, ציורי שמן וטמפרה בוצעו על משטח מכוסה ג'סו באופן מסורתי.
נהוג להכין לוח כמשטח ציור במספר שכבות ג'סו, בתהליך ארוך והדרגתי, טרם הציור עליו. הכנת קנווס לציור דורשת משיחת ג'סו, אך תהליך ההכנה מהיר יותר
אחת המחלוקות שהתעוררו עם הגעת הג'סו האקרילי הוא החשש כי החומציות של צבעי השמן תאכל את שכבת הבסיס במרוצת השנים. חשש זה מעולם לא בוסס במחקר מדעי. אף על פי כן, משתמשים מספר ציירי שמן בג'סו המורכב מדבק ארנבות מחשש שימור העבודות למאות הבאות.

גירי פסטל
גירי פסטל הינם סוג של פסטל המיועד לציור ורישום. כמו מקלוני פסטל אחרים, הם מורכבים בעיקר מצבען וחומר מילוי, לרוב שילוב של שעווה, גומי ערבי, פחם, גיר, ולעתים תוספות כבדות יותר, כגון חימר. אין הבדל מהותי במרכיבים בין גירי פסטל לפסטלים רכים, פרט למידת הרכות של המקלון, שהיא תוצר לוואי של היחס בין חומר המילוי לצבען. קרויים לעתים פסטל יבש, פסטל קשה או גירי פוליכרומוס.
גירי פסטל מאפשרים עבודה עדינה ומדויקת, בדומה לעפרונות פסטל. כמדיום קשה, הם פחות ניתנים לערבוב על פני הנייר לעומת פסטלי שמן או פסטל רך, ועל כן נוהגים להשתמש בהם בעיקר לרישום הדורש קווים מדויקים, או בשילוב עם פסטלים רכים. עם זאת, קיימים ציורים רבים העושים שימוש אך ורק בגירי פסטל, חלקם ביצירות אמנות חשובות. בציור בגירי פסטל יש צורך בגירים עצמם, גיר לבן ושחור, עפרונות לבנים ושחורים נטולי גרפיט, ולעתים ממיס על מנת ליצור אפקטים נוזליים. מרבית גירי הפסטל מסיסים במים. גירי פסטל דורשים לרוב משטח מחוספס מעט יותר מפסטלים אחרים, כמו למשל נייר אקוורל או לוח עץ.
גירי הפסטל הינם גלגול מוקדם יחסית של הפסטל, והיו בשימוש כבר בימי הרנסאנס. לאונרדו דה וינצ'י תיעד אותם בכתביו כבר במאה ה-13, והם עברו גלגולים שונים לאורך המאות. איכות וכמות הפיגמנט השתנו, וכך גם חומרי המילוי. הגמישות של הגומי הערבי החליפה את הנוקשות של השעווה, מינוני הפחם והגיר התמעטו, ומתוך גיר הפסטל התפתח הפסטל הרך. במאה ה-20 צירפו שמן לתערובת וכך התפתחו פסטלי השמן.

אייר ברש
איירבראש (באנגלית: Airbrush, משמעות מילולית "מברשת אוויר") הוא מכשיר אשר מתיז צבע באמצעות לחץ אוויר. ניתן להשתמש בסוגים שונים של צבע (צבעי מים, דיו, שמן וצבעים אקרילים) ולרסס באמצעותו על גבי משטחים שונים. האיירבראש משמש כיום בעיקר לצורך צביעת ציורים ריאליסטיים, ריטוש תמונות, צביעת ציורי קיר, קריקטורות, קעקועים זמניים, צביעת מכוניות וכדומה.
האיירבראש נוצר בשנת 1879 על ידי אבנר פילר מאיווה, ארצות הברית.

עיסת נייר
עיסת נייר (בצרפתית: Papier mâché – נייר לעוס) היא חומר רך וגמיש, הנוצר מערבוב דבק עם פיסות נייר או קרטון. מהעיסה מעצבים חפץ כלשהו (פסל או מוצר), ולאחר שהעיסה מתייבשת, מתקבל חומר קשיח מאוד, שלא ניתן לעיבוד צורני נוסף, אלא באמצעות חיתוך.
השימוש בעיסת נייר ידוע זה מאות שנים בסין. בשנת 1702 רשם הנרי קליי (Henry Clay) פטנט לעיסת הנייר באנגליה. במאה ה-19 שימשה עיסת הנייר לייצור ראשי בובות, לפני ייצור הפלסטיק.
כיום, העבודה בעיסת נייר נהוגה בעיקר בגני ילדים אך גם בקרב אמנים. העיסה היא אחד מחומרי הגלם ליצירת פינייטה.
תכונות הדבק בו משתמשים להכנת עיסת הנייר משפיעות על תכונות העיסה באופן ניכר. ניתן ליצור עיסת נייר באמצעות דבקים שונים כגון דבק טפטים, דבק פלסטי לבן המהול במים או דבק קמח מבושל. דבק קמח נוצר מבישול קמח במים. יש לערבב כוס קמח עם כוס מים קרים עד שאין גושים, להוסיף כוס עד כוס וחצי של מים רותחים, לערבב ולהביא לרתיחה. נוצרת בלילה שצבעה שקוף (קמח לבן) או חום (קמח מלא). יש המסננים את הדבק או טוחנים אותו.
חיתוך פיסות נייר קטנות וערבובן בדבק.
השריית פיסות קרטון של תבניות ביצים במים. את העיסה סוחטים, מוסיפים דבק, מערבבים ולשים.
טבילת פיסות נייר קטנות בדבק. בשיטה זו מדביקים את פיסות הנייר זו על זו על גבי שלד או תבליט בשכבות אחדות.
את עיסת הנייר מכיירים לפסל, לתבליט או לחפץ אחר. אחרי עיבוד לצורה הרצויה מייבשים את העיסה מספר ימים.

פיגמנטי צביעה

פיגמנט צביעה, או צבען צביעה, הוא צבען המשמש כבסיס לצבע תעשייתי או לצבע אמנות. צבע זה משמש לצביעת חומרים שונים, בתעשייה ובאמנות, על ידי משיחתו על העצם הנצבע. פיגמנטי צביעה הם קבוצה מצומצמת של חומרים, שנבררה על בסיס של עמידות, נוחות שימוש, גוון ורעילות, על פי תקנים שונים. מרבית הפיגמנטים ניתנים לערבוב במדיומים נפוצים באמנות, כגון רזין אקרילי, שמן פשתן ושעווה ללא תקלה, אך קיימים פיגמנטים בשימוש נפוץ שאינם מתאימים למדיום מסוים.
ערך זה עוסק בעיקר בפיגמנטים המשמשים בתעשייה ובאמנות כיום. לפיגמנטים נוספים בטבע, ראו פיגמנט. מרבית הפיגמנטים המצוינים מטה נמצאים בשימוש מסחרי בשמות שונים ותוצרת חברות שונות. במקרים שבהם קיים "שם מותג", הוא מצוין לצד שמו המדעי ומספרו הסידורי של הפיגמנט.
הערה לשונית: במסמך הבא השם "סיגל" והתואר "סיגלי" מייצגים את המילה Violet, שחשוב להפרידה מ"סגול" (Purple) בכל הקשור לתורות צבע. אפשרות מסורבלת יותר היא לציין Violet כסגול ספקטרלי.
הערה: כל הדוגמיות המופיעות לצד הערכים השונים הן להמחשה בלבד. ייתכן כי הפיגמנט יהיה בעל גוון אחר, והדבר תלוי בפרמטרים רבים. הדוגמיות נלקחו מאתרי הבית של יצרני צבעים שונים.
לאורך השנים זכו פיגמנטים שונים לשמות רבים, בהתאם למקום שבו יוצרו, למטרת השימוש, לממציא הגוון ועוד. שמות אלו עשויים לבלבל את המשתמשים בצבענים, ועל כן פותח תקן לזיהוי צבע, הקרוי אינדקס צבע (Color Index).
לכל צבען מוענק ערך חד חד ערכי המורכב מאותיות לטיניות ומספרים. האות הראשונה במספר סידורי זה היא לרוב P, המייצגת פיגמנט (מספר מצומצם של צבעים מסומנים באות N, המייצגת את המילה "Natural"). האות השנייה היא משפחת הצבעים שאליה סווג הפיגמנט (למשל, B עבור "Blue", ‏ Br עבור "Brown", ‏ R עבור "Red" וכן הלאה). המספרים מאפשרים הבדלה בין החברים במשפחת פיגמנטים בגוון מסוים. כך ניתן להבדיל בין PB29 (כחול אולטראמרין) לבין PB15 (כחול פתלו).
השימוש בשיטת מיון זו החל בשנות ה-20 של המאה ה-20, במאמץ להסדיר את השימוש בצבענים ובצבעים שונים. כיום הוא מנוהל על ידי ארגון "colour index international" האמריקאי.[1]
עמידות באור (lightfastness) היא מדד למידת סטייתו של צבען מסוים מגונו המקורי עם חשיפה לאור. בפועל, היא מאפשרת לאמנים ולתעשיינים לאמוד מתי ידהה צבען מסוים, ולא יהיה עוד דומה לגונו המקורי. צבעים שעמידותם לאור נמוכה נקראים לעתים צבעים נמלטים (Fugitive) וצבעים שעמידותם לאור גבוהה נקראים צבעים קבועים (Permanent).
קיימות מספר שיטות לאמוד את עמידותו באור של צבע מסוים, בין אם הוא מורכב מפיגמנט בודד או מתערובת פיגמנטים. התקן המקובל כיום נמדד על ידי חברת ASTM (חברה אמריקאית לתקנים ומידות). תקן זה נועד במקור לבחון עמידות של צבע לבניין והורחב לאחר מכן לצבעי אמנות ותעשייה. התקן קובע חמש דרגות של עמידות באותיות רומיות, מ-I (קבוע לחלוטין) ועד V (נמלט לחלוטין).
במקרה שבו יש שימוש בשני פיגמנטים או יותר, שכל אחד מהם נמדד בתקן ASTM, הצבע המשולב יסומן כבעל העמידות של הצבע הנמלט ביותר מבין המרכיבים.
כל צבען מתויג לאחת מארבע קטגוריות מרכזיות, על פי שני פרמטרים: טבעי/סינתטי, ואורגני/לא אורגני. לקטגוריות אלו משמעות רבה מבחינת עלות ייצורו של הצבען, מידת נדירותו, מחיר חומרי הגלם ואף עקביות הגוון.
צבענים טבעיים מיוצרים ללא פעולה מעבדתית, על ידי שימוש במחצבים או בחומרי גלם טבעיים (שמן, עץ, עפרה, חימר, צמחים ועוד) ופעולות פשוטות כמו חימום או טחינה. צבענים סינתטיים נוצרים במעבדה באמצעות תרכובות שונות, זיקוק, חשיפה לחומצות ועוד. אף על פי שמקור מרבית הצבענים הסינתטיים הוא ביסודות כימיים נקיים, לעתים חומרים טבעיים לחלוטין יוכלו לייצר צבען סינתטי, אם תהליך ההכנה יוצר תרכובת השונה מהותית מהחומרים המקוריים.
צבענים אורגניים מורכבים בעיקר מהחי או הצומח. שריפה של שמן צמחי (שחור מנורה), מיצוי של שורש שיח (ורוד מאדר) ואף חומרים מבוססי חלבונים (כחול פתלו) הם דוגמאות של צבענים אורגניים. מעצם טבעם, צבענים אורגניים מכילים פחמן כמרכיב עיקרי. צבענים לא אורגניים (מרבית הצבענים כיום) הם כל צבען שאינו עונה על התנאים שנמנו מעלה. אין בהכרח גורם משותף ברור לצבענים לא אורגניים.
במקרה שבו יש מידה שווה של חומרים מן החי ויסודות מתכתיים, נהוג לציין "אורגנימטאלי".

צבע (חומר)

צבע הוא כינוי למשפחה של חומרים שמכסים בהם גופים (על ידי משיחה, ציפוי וכדומה) כדי שישנו את צבעם. בימינו מורכב חומר כזה מפיגמנט (צבען), מבסיס (חומר מאחז שאוחז הן את הצבען הן את הגוף הנצבע), ומחומרים מדללים. אדם שמקצועו צביעה נקרא צַבָּע.
השימוש בצבע מאפשר שינוי של אווירה והשפעה על הרגש שמעבירה יצירה לצופה בה, ולכן השימוש בו הוא נפוץ ביותר. בתהליכי הייצור של כמעט כל פריט בחיי היום יום משתמשים בצבעים כדי להשיג את המראה הרצוי. צבע הוא כלי בסיסי באמנות, בעיצוב תעשייתי וכמובן גם בשימוש ביתי, בו הוא מיושם על קירות ומשטחים אחרים.
האדם משתמש בצבע בפיסול ובציור מזה עשרות אלפי שנים - בציורי המערות מחד, ואצל הסינים הקדמונים, ששכללו את ייצור הצבע והשימוש בו, מאידך. מאוחר יותר השתמשו המצרים הקדמונים בצבעים לכתיבת הירוגליפים ולקישוטים, ואחריהם עשו כן היוונים והרומאים. בציורי קיר השתמשו אז בצבעים מבוססים על פיגמנטים מינרליים בשעוות דבורים, ידע שאבד אחר כך והוחלף בצבעי שמן. צבעים מיוחדים היו מבוקשים ויקרי ערך כבר בימי קדם. לדוגמה, את צבע התכלת הפיקו מחילזון ימי והשתמשו בו לצביעת בגדי הכוהן הגדול, והנוזל שהופק מהחילזון היה יקר יותר מזהב. עד ימי הביניים היו הצבעים ששימשו לאמנות ולצביעת בתים ובדים בעיקר צבעי אדמה - הם הופקו בדרך כלל מפחם ומאדמה שהכילה תחמוצות ברזל צבעוניות. הציורים ששרדו מאז מכילים בעיקר את הצבעים שניתן היה להפיק מחומרים אלו: שחור, חום, אדום וצהוב. כדי ליצור כחול או ירוק שחקו אבנים יקרות למחצה לאבק צבעוני.
בימי הביניים התווספו כמה גוונים חדשים לצבעים שלמד האדם לייצר. במקרים רבים הצבעים יוצרו מחומרים רעילים, (למשל, את הצבע הירוק הפיקו מארסן) אך הביקוש לצבעים היה כה רב שהייצור והשימוש בהם נמשכו למרות רעילותם. גוון צהוב מסוים הופק משתן פרות שעורב בבוץ וזוקק בלונדון, וצבע חום יוצר מדיו של דיונונים.
בתקופת הרנסאנס למדו באירופה כיצד להפיק את הצבע המבוקש כחול אולטראמרין והחלו לייצר זכוכית קובלט כחולה. גילו דרכים ליצור פיגמנטים חדשים, ורוד וארגמן, מפירות יער ומגזעי עצים, ודרכים לצבוע בדים בכחול אינדיגו. במקביל גילו האינדיאנים באמריקה דרך להפיק אדום שני מגופן של חיפושיות - תהליך שבעזרתו מפיקים צבעי מאכל עד ימינו. עופרת לבנה, צבען לבן ובסיס נפוץ (ורעיל), הגיע אז בעיקר מוונציה. במאות ה-18 וה-19, החל מהמהפכה התעשייתית, גילו שיטות לייצור צבעים שרעילותם נמוכה יותר, והחלו לייצר צבעי שמן מבוססים על תרכובות מיסודות שהופרדו ממינרלים, כגון מנגן וקובלט, שאיפשרו לצייר בצבעים שעד אז הצליחו ליצור רק בזכוכית צבעונית אך לא על הבד. כמו כן פותח בפעם הראשונה צבע ניתן לרחיצה, ובפעם הראשונה יוצרו צבעים לשימוש ביתי בקנה מידה מסחרי, שלא דרשו נסיון מקצועי או אמצעי בטיחות מיוחדים.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 פותחו צבעי האקריליק על ידי תעשיית הפטרוכימיה, והם היום בשימוש נרחב. באותן שנים החלה המגמה להיפטר מצבעים רעילים, ויצרנים החלו להחליף את הצבענים המבוססים על עופרת בחומרים בטוחים יותר. בשנות ה-50 הופיעו תקנים רבים האוסרים שימוש בעופרת בצבע ובסוף שנות ה-70 נאסר השימוש בעופרת בצבע לשימוש בבתים. גודל השוק של תעשיית הצבע על פלחיה השונים הוא כעת בשווי עשרות מיליארדי דולרים בשנה.
שלושת המרכיבים העיקריים בצבע הם בסיס, מדללים, פיגמנט ותוספים אחרים. המרכיב החיוני ביותר אינו הפיגמנט אלא הבסיס - זהו המרכיב שמתקשה והופך לשכבה עמידה הנאחזת בגוף הנצבע. המדללים מאפשרים שליטה בסמיכות הצבע ומכיוון שהם נדיפים הם אינם חלק של שכבת הצבע היבשה. הפיגמנט משפיע על הגוון הסופי.
חומרי בסיס נפוצים הם שרפים טבעיים או מלאכותיים כגון אקרילים, פוליאוריתנים, פוליאסטרים, מלמינים, שמנים וגומי.
מדללים נפוצים כוללים ממסים אורגניים כדוגמת אלכוהולים, קטונים, אסטרים ועוד. גם מים הם ממס נפוץ, למשל בצבעי גואש ובצבעי מים. בגלל הזמן הארוך שלוקח למים להתייבש אין השימוש במים כממס אינו תעשייתי אלא ביתי או אמנותי.
התוספים השונים הם אוסף של חומרים רבים שמטרותיהם מגוונות - זרזים, מסמיכים, מייצבים, מתחלבים, שוברי ברק ועוד.
לאחר היישום, מתקשה שכבת הצבע, באופן שתלוי בבסיס. במקרים מסוימים התקשות זו נגרמת כתוצאה מפילמור של הבסיס, התאיידות של המדללים, או קירור פשוט. בצבעי שמן ההתקשות היא תוצאה של חמצון. תחליבים הם משפחת צבעים שבהם הבסיס מדולל במים (תמיסה), וכשהם מתנדפים נקשרות מולקולות הבסיס זו לזו, ונוצר צבע שאינו מסיס במים.
פיגמנטים (צבענים) הם לרוב אבקות בלתי מסיסות שמשפיעות על גוון הצבע ועל שקיפותו או אטימותו. הפיכת הצבע לאטום הוא אחד התפקידים החשובים של הפיגמנט. האטימה לאור מגנה על העצם הנצבע מקרינת השמש, במיוחד מהקרינה המייננת האולטרה סגולה שלאורך זמן גורמת נזק. צבעם של פיגמנטים חדישים מסוימים תלוי בזווית הפגיעה של האור בהם, תכונה מיוחדת ומסובכת להשגה, שגרמה לשילובם בשטרות כסף.
צבע ניתן ליישום כמוצק, כתרחיף גזי או כנוזל. הבחירה בטכניקה מסוימת תלויה בצרכים האמנותיים או המסחריים.
ביישום צבע מוצק (בדרך כלל בתעשיית הרכב) הצבע מונח כאבקה צפופה ונאפה בתנור בטמפרטורה גבוהה, עד להמסת האבקה כך שהיא נדבקת לפני השטח.
ביישום צבע בצורת תרחיף או גז, הצבע מרוסס על העצם הנצבע נדבק אל פניו. יתרונה של שיטה זו בחוסר המגע עם העצם וביכולת להשיג שכבה אחידה ומבוקרת מאד.
ביישום צבע נוזל, מניחים את הצבע תוך שימוש במברשת או מכחול, או עצמים אחרים. יתרונה של שיטה זו על אחרות היא שבזמן שעד ייבוש הצבע ניתן לערב ולמזג אותו באופן רציף עם אזורים שצבועים בצבעים שונים. זמן זה ניתן לשינוי על ידי שליטה בכמות המדלל.